?היכן הוא העונג הנצחי

היכן הוא העונג הנצחי

1. המניע

שני דברים משותפים לכולנו, בני האדם.

האחד הוא הלידה והשני הוא המוות, שערי הכניסה והיציאה שלנו מהעולם, ממגרש המשחקים, בית הספר, שהוא בעצם החיים.

שער הכניסה עובר דרך הרחם של האמא, שם הנשמה שלנו מתחברת לגוף שמתפתח, מקום מלא הכלה, חום, מזין, ומוגן עבור העובר, מקום של אהבה.

וממנו אנו נולדים על ידי כך שאנו מנותקים ממקור החום וההזנה שאנו מכירים, זה כמו מוות בעצם, רק שאנו שעברנו את התהליך קוראים לו חיים.

עבור העובר האירוע נחווה כטראומתי כואב ומפחיד.

האירוע משאיר רשמים עזים, ומאז אנו, מחפשים אחר המקום הזה שממנו באנו, עולם הנשמות שהוא אהבה אמתית ואינסופית, ולאחריה העולם העוברי שאף הוא היה חם, אוהב ומכיל.

אנו יוצאים לעולם ותרים אחר האהבה הזו, הרוחנית, המכילה, המקבלת אותנו כמו שאנו, שרואה בחוסר השלמות שלנו דווקא את המקום השלם.

אם אנו מביטים על העולם ומבינים שהוא משמש כבית הספר להתפתחות הנשמה, ואנו יודעים שהנשמה עשויה מאותה אנרגיה אלוהית שהיא בעצם אהבה, אז רק הגיוני שהרגש שגורם לנו להרגיש את החיבור הכי גדול לעצמנו ולאחרים הינו רגש האהבה.

אך מהי בעצם אותה אהבה?

ואיך אנו מתחברים אליה ממקום שהוא אמתי, עמוק, ומפתח?

2. הפעולה

מונעים על ידי הצורך והרצון להתחבר לאותה אהבה, אנו תרים אחרי דברים הגורמים לנו לעונג, מבינים ומקשרים את תחושת העונג לתחושת האהבה האבודה, ולא סתם כי הרי תחושת האהבה האבודה אכן נושאת עמה את תחושת העונג העילאי ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

אך אנו חיים בעולם שבור לרסיסים, תרים אחרי פיסות תצרף, מנסים לאחות מחדש את הרסיסים שלנו ושל אחרים.

כמעט ואין בנמצא בית, הורים, מקום שהוא מתוקן ושלם. ואיך יהיה כשזו בעצם המטרה, שנעלה כמו עוף החול מהאפר, נצמיח נוצות צבעוניות ונעוף.

אז אנו יוצאים לעולם השבור וגדלים מצולקים, אוספים על הדרך אוסף של חרדות, רצונות לא ברורים, ותסכולים. אנו יוצאים אל העולם ומחפשים אחר האהבה האבודה.

וכשאין מי שיורה את הדרך, אנו מחפשים אותה לפי תחושות הבטן, דרך הרדיפה אחר העונג.

אנו מוצאים חלקים ממנה בסקס מזדמן, בהתמכרויות שונות, באובדן חושים במועדון כשאנחנו רוקדים כמו משוגעים וחווים רגע של התעלות.

אנו מוצאים חלקים ממנה כשאנו מחסלים חתיכה אחר חתיכה מעוגת שוקולד משובחת.

כל הדברים הקטנים והגדולים שנותנים לנו לחוות את העונג הזה, שמחבר אותנו חזרה לרגע של אשליה, שהנה אנו שוב נוגעים במקום הזה, הרוחני, הטהור, בנשמת החיים.

3. התוצאה

ומה קורה לנו לאחר רגע, או לאחר תקופה שבה נתנו לעצמנו דרור, לאחר תקופה שצללנו אל תוך מחוזות של עונג אפל?

אנו שוקעים חזרה, אנו מבינים שלא נגענו בעצם בדבר האמתי אלא היינו עסוקים ברדיפה אחר אשליה, אחר פנטזיה.

אותו עונג, אותו מקום שלרגע נתן לנו הצצה, לרגע נתן לנו את התחושה של החופש מהשעמום של החיים הבנאליים, את התחושה של החיבור אל משהו אמתי.

אנו מתעוררים ושואלים את עצמנו, האם זה מה שיש, האם זהו המקום שאנו צמאים אליו, ואם כן אז איך יתכן שאנו מרגישים ריקים וחסרי משמעות.

בשלב הזה רובנו מעדיפים להפסיק את פעולת החשיבה, להגיד לעצמנו שאין טעם לחפור בדברים וסתם להיכנס לתוך הלך רוח דכאוני, ואנו זונחים את הדברים, חוזרים לשגרה, ושוב שוכחים ויוצאים לחפש שוב אחר האהבה במחוזות העונג האפל.

יום רודף יום, והנה אנו גדלים, לחלקנו יש אישה וילדים, בית ורכב, מידי פעם יוצאים לטייל, יש מעט חברים טובים, ואנו חיים את החיים כמו שאומרים.

ושוב כל פעם שהקול הקטן הזה עולה ומחפש אחר האהבה, אנו כבר יותר מנוסים, אנו שותים איזו בירה מריצים כמה צחוקים, אולי דופקים איזה זיון טוב או מסניפים איזו שורה, מרגישים מעט, חווים שוב איזו הצצה קטנה, וחוזרים לשגרה.

אבל הפעם אנו כבר מתלוננים פחות, מאוכזבים פחות, כי כבר התרגלנו, הבנו שאלו הם החיים, חיים בלי תוכן וחיבור אמתי למקור הנשמה.

תנו לי לשאול אתכם שאלה

מה אם הייתי מציע לכם לעצור לרגע ולנסות להקשיב, לקול הקטן שלוחש לנו מבפנים ומכוון אותנו, אני יכול להבטיח לכם שאם תקשיבו לקול הזה ותלמדו להתאים את עצמכם וללכת בדרך שלו, מהר מאוד תגלו שאותו קול הוא בעצם אתם המושלם, אתם האהוב שאינו חסר דבר, ואותה דרך הינה משמעות חייכם.