טראומה והתמכרות

הצורך להרגיש טוב על ידי מילוי הריקנות שבתוכנו

פוסט טראומה והתמכרות

רוב בני האדם חווים רמות מסוימות של תחושת ריקנות פנימית, זו הסיבה שקשה לרובנו להיות לבד יותר מכמה דקות ספורות, מהר מאוד אנחנו מוצאים את עצמנו משוטטים ברחבי האינטרנט, בודקים את היומן שוב ושוב, ומנסים למצוא דרכים להעסיק את עצמנו.

מה קורה לנו כשאנחנו נמצאים לבד עם עצמנו ללא הסחות דעת?

הנשמה שלנו מתחילה ליצור קשר, ואז צפים התחושות. אם נקודת המוצא שלנו היא טובה, גדלנו בבית תומך עם הורים שהרעיפו אהבה ונתינה, עודדו אותנו, והביטחון העצמי שלנו נבנה כמו שצריך. אם ישנו סנכרון בין העולם הפנימי שלנו, הרגשות, הרצונות, הדרך בה אנו חושבים. יחד עם העולם החיצוני, עולם העשייה. אז התחושה שתעלה בנו כשנהיה לבד, תהיה על פי רוב נעימה, תחושה של שלווה ונוכחות ברגע. אולי נהנה מהנוף הנשקף אלינו מהחלון, אולי פשוט נהיה קצת מנומנמים ושלווים.

אך ככל שקיים בתוכנו פער יותר גדול בין העולם הפנימי ובין העולם החיצוני, כך בשעה שנהיה לבד עם עצמנו, נתחיל להרגיש יותר מועקה, חוסר שקט, ועצבנות.

אז איך כל זה קשור להתמכרויות?

טראומה הינה פצע, ובהקשר הנפשי הינה פצע נפשי, שנוצר על פי רוב על ידי אירוע חריג שגרם לתחושת הלם במערכת שלנו. טראומה יכולה להיווצר על ידי אינסוף אירועים, אשר להם כל אדם עלול להגיב בצורה שונה.

בין האירועים המשויכים יותר לטראומות, ניתן למצוא אירועי אסונות טבע, תאונות דרכים, מלחמות, טרור, אלימות פיזית, אלימות מינית, עוני, השפלה פומבית למשל שיימינג ברשתות החברתיות, וכמובן שעוד אירועים רבים שיש בהם מסוגלות ליצור הלם ודחק שיולידו בסופו של דבר תסמינים טראומתיים.

בן אדם שמתמודד עם טראומה, מתמודד בעצם עם מערך שלם של אמונות ומחשבות שכל מטרתם הינה להגן עליו מהישנות של המאורע הטראומתי, אותן אמונות ומחשבות מושרשות עמוק מאוד במוח האדם ומקשות גם על היכולת של האדם לזהות אותן בעצמו על ידי חשיבה והתבוננות, וגם מקשות על היכולת של האדם לחיות חיים שלווים ויצירתיים. היות והמוח מחווט בצורה שבה כל דבר שניגש אליו האדם הוא ניגש בצורה של זהירות, חשדנות, ופחד. הוא קודם כל סורק את השטח או את האדם שבא אתו במגע (ממש כמו חייל בשדה הקרב), ורק לאחר מכן הוא יוצר קשר בזהירות רבה.

כמובן שיש הרבה דרכים בהם מוח טראומתי יכול לצמוח, ולהביע את עצמו אל מול הסביבה אבל זה נושא למאמר אחר.

אותו אדם טראומתי, חווה בשגרה לחצים, מתחים, חוסר שקט, ולפעמים גם זעם ומצוקה. ולכן לא פלא שכאשר אנו מדברים על התמכרויות, אפשר לזהות קרוב מאוד למאה אחוז מהמכורים שיש להם תסמינים טראומתיים מי יותר ומי פחות.

מדוע?

כי כאשר רע לאדם, הוא מחפש שיהיה לו טוב.

ואדם עם רקע טראומתי שנמצא לבדו, הרבה פעמים התחושה היא גהינום. ממש כך. כמה דקות לבד, ומתחילות לעלות תחושות של חוסר אונים, חוסר שקט ועצבנות, תחושות של ייאוש, דכאון ועצבות. אז מה יעשה אותו אדם שרוצה שיהיה לו טוב, פונה לחומרים שמקהים את התחושות הפנימיות – הווי אומר את תחושות הטראומה, ועל ידי כך שהתחושות מוקהות, הוא מרגיש טוב יותר.

כל התמכרות, אלכוהול, סמים, מין, הימורים, קניות, תרופות, אכילה. המכנה המשותף לכולם היא היכולת שלהם להקהות את הרגשות ולהביא תחושה נעימה של שכרון וקהות חושים.

זה נחמד בהתחלה, כי זה באמת עוזר, לא סתם אדם בוחר במודע או שלא במודע ללכת בדרך כזו. אבל לאחר זמן אותו הדבר שגרם לתחושה טובה, מתחיל לגבות מחיר יקר, וזה בא לדי ביטוי על פי רוב גם בהשפעה על עצמנו אל מול הסביבה בתקשורת עמה. בין אם בתקשורת עם ההורים והמשפחה, או עם בני הזוג, או בעבודה. נוצר ריחוק, כי הם לא מבינים אותנו, ואנחנו לא מבינים את עצמנו. אין יכולת לתקשר. ואז עולות התחושות של הכעס, הריחוק הרגשי, ההרגשה שהעולם נגדי, וזה כל כך כואב שמה אנו בוחרים לעשות? נכון... לקחת עוד מהסם הזה שעושה לי טוב.

זה פוגע בנו מבחינה כלכלית, כמובן שבהרבה מהמקרים גם בבריאות שלנו, בין אם מדובר באלכוהול שהורס לנו את הכבד והכליות, בין אם בסמים שעלולים במוקדם או במאוחר לגרום להתפרצות של מחלת נפש, או באכילה רגשית שעלולה לגרום לעליית הסיכון לקבל מחלות לב וסכרת.

אז נכון כשאנחנו צעירים אנחנו פחות חושבים על הצד הבריאותי, יותר מעניין אותנו שנרגיש טוב עכשיו, ולא כשנהיה מבוגרים. (לא בטוח שישנה מסוגלות בכלל לדמיין כרגע חיים בעתיד).

אבל גם כרגע החיים שלנו דפוקים, כי בזמן שאחרים מתפתחים ומגשימים את עצמם על ידי עשיית כסף, לימודים, זוגיות, ומערכות יחסים עם חברים וקהילה. אנו נותרים בפיגור מה מאחור, ומסתפקים בחיי חברה שהרבה פעמים אנו יודעים בתוך תוכנו שמגיע לנו יותר, מגיע לנו חברים שיתמכו ויאמינו בנו, שירצו עתיד טוב עבורנו, ולא חברים שישמחו לדחוף לנו עוד מנה של וודקה אל הגרון.

אז מה עושים? איך יוצאים מהמעגל הזה? הרי כל כך הרבה פעמים ניסיתם ולא הצלחתם. מה שנקרא קל לדבר אבל קשה לעשות.

וזה נכון.. כי איך אפשר להפסיק שימוש במשהו שעוזר לנו להרגיש טוב, איך אפשר להפסיק כשבתחושה שלנו, כל דבר עדיף, אפילו מוות, מאשר להתעמת ולחוות את הרגשות הכואבים שעולים לנו מבפנים, אותם כאבים של הפגיעה הטראומתית.

אז התשובה היא שקודם כל אנו מבינים שהקושי הוא לא בהפסקת ההתמכרות, אלא בהכלת הכאבים הנפשיים שקיימים בתוכנו.

אחרי שמבינים את זה, ניתן לצאת למסע אמיץ בו נהיה מחויבים עבור עצמנו להפסיק לחלוטין עם אותו הרגל התמכרותי, ונאפשר מקום לכאבים שעולים, רק אם נאפשר להם מקום, נוכל ללמד אותם שעכשיו המציאות טובה, נוכל להחליף אותם עם הזמן ברגשות מאוזנים ושלווים יותר, דווקא על ידי יצירת הרגלים וחיים של יצירה ועשייה נוכל לרפא את הנפש, ולהשתחרר מאותם הרגלים הרסניים.

זה כל כך קשה להעז ולעמוד מול אותם הכאבים, כל כך קשה להצליח למצוא את היכולת והכוח להכיל את אותה ריקנות שעולה מבפנים ורוצה לבלוע אותנו. אף אחד לא יבין אתכם לעולם, למעט אנשים שחוו את אותם כאבים, אנשים שעלו מן השאול הזו שקוראים לה חיים לצד טראומה והצליחו לרפא את עצמם, וזהו מסע שיכול להמשך כל החיים.

אבל ברגע שבחרתם לצאת אליו, החיים יתחילו להיות טובים יותר ויותר, דברים טובים יתחילו לקרות ולהופיע בחייכם. יצירה, עשייה, שגשוג.

מה שצריך זה, להעז ולצאת אל המסע!

אם אתם מתמודדים עם התמכרות, קשה לכם להפסיק לבד, ואתם מרגישים שליווי בתחילת הדרך יכול לעזור לכם. זה מה שאני עושה. אני נותן ליווי ותמיכה צמודים 24/7 עבור לקוחות אמיצים שבחרו לצאת אל הדרך. ויחד בתמיכה שלי תצליחו לעבור את המסע מתלות והתמכרות אל חופש ושגשוג.

מוזמנים ליצור קשר דרך האתר בקישור המצורף כאן https://boazechria.co.il/

או דרך פרטי יצירת הקשר שבדף הבית המופיע כאן.